<h1>שו"ת הרשב"א ח"ד סימן צ"ג</h1>
<h2>דף עג.</h2>
ולענין מה שאמרת בישראל ששכר גיגית מגוי ודרך שם ענביו בלא ניגוב אלא בהדחה בעלמא, והגוי אומר שלא דרך בה שנה זו, והראית פנים לאסור מפני שהגוי אפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן באיסורין, דבעיא היא (דבעי) [בגמ' דבני] מערבא במסכת (ערלה) [דמאי פ"ו ה"ח] ולא איפשיטא, ועוד דמגת לגת אין שנים עשר חדש ואפילו בהנאה אסור עד שיוליך הנאה לים המלח. תשובה האמת כמו שאמרת. אלא שיש בו פנים להתיר בדיעבד לפי מה שהוא ענין, והוא שאם דרך בה ישראל (דשופה) [ושופה] היין דרך פי הגיגית ולא בברזא הכל מותר אפילו בשתייה, לפי שיין נסך בשאינו מינו הרי הוא כשאר איסור להתבטל בנותן טעם, והרי יש בגיגית ענבים וזגים וחרצנים שאינן מינו, דאפילו חמרא חדתא בענבי הוי מין בשאינו מינו דבתר שמא אזלינן וכדרבא [ס"ו ע"א], וכל שכן חמרא עתיקא דהיינו בלע הגיגית, ואם כן אפילו פלטה בשעת דריכה הוה ליה מין ומינו ודבר אחר וסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. אבל אם הוציא את יינו דרך ברזא של גיגית חזר היין שפוי יוצא דרך ברזא בלא זגים וחרצנים ועכשיו מקבל איסורו בעברו דרך הברזא. ומכל מקום אם נתנו מים בגיגית על גבי ענבים כמו שעושין במקצת המקומות, פליטת הברזא הוי דבר מועט ומתבטל בתוך המים. זהו שנ"ל ואתה בנפה יפה שלך תבור אוכל מתוך פסולת. ומה שפרשת (ברתחו) [בארתחו] משום הסרת זפת, לא פירשו לנו רבותינו כן, אלא שאם בא להכשירה בהגעלה על ידי חמין אי אפשר להגעילה בכלי שני או בעירוי כלי ראשון, אלא אם של חרס היא הרתיחו אותה מתחתיה לפי שהגעול כלי ראשון הוא וכבולעו כך פולטו.
